בשבוע שעבר שידר ערוץ 10 סרט תעודה של ניצן הורביץ בשם רוח עז, והוא עסק באחת מדרכי ההגשמה של תנועות הנוער בשנים האחרונות - קיבוצים מחנכים עירוניים. (הסרט המלא בסוף הפוסט)
קשה היה שלא להתפעל מהחבורות הצעירות הללו שעוסקות בעיסוק אידיאולוגי משמעותי בשנים אלו שבהם רוב הצעירים רודפים אחרי ההצלחה הכלכלית. אפשר היה גם לראות שדרך ההגשמה הזו נשארים אנשים רבים שבגיל מבוגר יותר נשארים נאמנים לערכי תנועות הנוער שבהם הם גדלו, והם מהויים חלק מהעתודה של הפעילות החברתית במדינת ישראל בשנים אלו.
אבל בצד תחושות מרוממות אלו - ליבי נמלא בצער תוך כדי הצפיה בסרט.
אחד הדברים המרכזיים בהתנהלות של הקיבוצים החדשים הללו הוא השיתוף הכלכלי. אבל השיתוף לא נשאר רק ברמה הכלכלית אלא גם מחליף במידה רבה את המסגרת המשפחתית. ילדים ישנים באותו חדר עם ילדים ממשפחה גרעינית אחרת, והאחריות לגידולם היא של כל הקבוצה.
כשהורים בוחרים לגמול את הילד שלהם מחיתול הדיון נעשה על ידי כל הקבוצה, והאחריות לתהליך הוא של כל הקבוצה. אין מקום טבעי למסגרת המשפחתי ואין ארוחות משפחתיות או מגורים משפחתיים מובחנים.
באחת הסצנות בסרט עומדים מבוגרים רבים עם ילדים על הידיים אבל חלק גדול מחזיקים ילדים שאינם חלק מהמשפחה המצומצמת שלהם אלא ילדים אחרים.
התופעה הזו היא סימפטום של חיים אידיאולוגיים שלא משאירים מקום לנורמליות של החיים. החיים הם לא דבר נתון שצריך להוסיף על גביו ערכים אלא כל הופעה של חיים מעוצבת ונקבעת על פי האידיאולוגיה. הקשיחות הזו של העולם הערכי שלא מגיע כקומה שנייה על גבי החיים יכול להוביל למצבים קשים מאוד מבחינה נפשית ויוצר עם הזמן עולם ערכי זר ומנוכר שכל העיסוק בו מחריב את תחושת החיות של האדם.
ילד שגדל ללא הנורמליות של משפחה ושהבסיס המרכזי של חייו הוא שייכות אידיאולוגית גדל בלי העוגנים הפשוטים שיכולים להרים אותו בשעת משבר.
אני לא מתכוון להגיד שדבקות ערכית היא דבר רע, אבל היא לא יכולה להחליף את עוז החיים עצמם.
אני כולי תקווה שהאומץ האידיאולוגי של החבורה המופלאה הזו ימצא את הנתיבים הנכונים להגשמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה